מימוש צוואה שניתנה ונחתמה במדינה זרה

סעיף 136 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, קובע כי בית משפט בישראל מוסמך לדון בירושתו של כל אדם שמקום מושבו ביום מותו היה בישראל או שהניח נכסים בישראל.

כאשר אדם נפטר בחו"ל ומותיר אחריו נכסים או חלק מהם בישראל, ולגביהם ניתנה על-ידו צוואה שעליה ניתן צו קיום במדינה בה הוא נפטר, יורשיו לא יוכלו לממש את הנכסים הנמצאים בישראל עפ"י אותו צו קיום צוואה שניתן בחו"ל, אלא עליהם לפנות בבקשה למתן צו קיום צוואה עפ"י הדין בישראל על-מנת שהצוואה תהיה תקפה וניתנת למימוש במדינת ישראל.

סעיף 39 לחוק הירושה מהווה הוראה ספציפית באשר לתביעת זכויות עפ"י צוואה, לפיה יש ליתן צו קיום לפי ההוראות המפורטות בפרק החמישי לחוק, על-מנת לממש את הצוואה – הגם שניתנה במדינה זרה והגם שניתנה בישראל.

צו קיום צוואה כמוהו כ"פסק דין", אשר במהותו מהווה צו המצהיר על חלוקת הירושה ליורשים אותם קבע המוריש בצוואתו, ואשר על פניו ניתן לבקש לאוכפו בישראל עפ"י חוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח – 1958, המסדיר אכיפת פסקי דין זרים בישראל, אך הוראת סעיף 39 לחוק הירושה שוללת את השימוש בחוק אכיפת פסקי חוץ בכל הנוגע לצו קיום צוואה אשר ניתן במדינה זרה.

הוראת סעיף 39 לחוק הירושה למעשה מייחדת מתן צו קיום צוואה בדרך אחת ויחידה וכוללת בתוכה אף צו קיום צוואה שניתן במדינה זרה, והיא אינה מבחינה באופן חד משמעי היכן ניתן צו קיום צוואה, אלא כוללת בחובה אף צווי קיום צוואה שניתנו בחו"ל, ואף אינה מבחינה במקום מושבו האחרון של המצווה – בישראל או בחו"ל – כל אחד מהמקרים כפוף להוראת סעיף 39 לחוק הירושה.

הגם שכבר ניתן צו קיום צוואה במדינה זרה, הדרך היחידה לאכוף את הצוואה במדינתנו הינה קיום הפרוצדורה לפי סעיף 39 לחוק, כאילו הצוואה ניתנה ונחתמה בישראל. כלומר, הגשת בקשה למתן צו ירושה או קיום צוואה למען תהיינה תקפות וניתנות למימוש במדינת ישראל.

כך נקבע בע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' איריס אגם:

"המסקנה הבלתי נמנעת היא כי ענייני ירושה וצוואה דינם להתברר בהליך על-פי חוק הירושה. מאידך גיסא, אין להתעלם מיתרונה של המסקנה שאליה הגענו, שכן מביאה היא לכך שההליך של צו ירושה או של קיום צוואה יהיה גם במקרה כזה 'הליך מסודר, אשר נועד להביא לידיעת הציבור דבר מותו של אדם ודבר קיומו של טוען לזכות בעיזבון' (ע"א 110/89 הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' גלבוע [8] , בעמ' 641), ו"בעיקר לאפשר לכל מעוניין בדבר, לרבות לטוענים נוספים בזכות ירושה או לנושים, להגיש התנגדויות, לבקש מינוי מנהל עיזבון וכיוצא באלה" (ע"א 297/91 ניסמן נ' היועץ המשפטי לממשלה [9], בעמ' 691–692).

עם זאת, מה קורה בסיטואציה בה מקום מושבו האחרון של המוריש היה בחו"ל וצוואתו אף ניתנה בחו"ל? כאן נכנסים לענייני פרוצדורה, כאשר ההלכה היא שעל עניינים פרוצדוראליים חל דין הפורום בו דנים בבקשה למתן צו קיום צוואה או צו ירושה (מדינת ישראל), ולא דין מקום מושבו האחרון של המוריש (חו"ל), המהווה דין זר.

במקרה כזה, על המבקש בבקשה למתן צו קיום צוואה או צו ירושה להוכיח את הדין הזר על-ידי הבאת עדות מומחה, שכן אם לא יוכח הדין הזר, תחול חזקת השוויון בין הדין הזר לבין הדין הישראלי. הכוונה היא שבית המשפט בישראל הדן בבקשה למתן צו קיום צוואה או צו ירושה ידון בבקשה לפי הדין הישראלי ולא לפי הדין הזר – והתוצאה דווקא יכולה לבוא בעוכריהם של היורשים…  

מתן צו ירושה לאזרח ותושב מדינה זרה אשר הותיר אחריו נכסים בישראל ומחוצה לה

סעיף 136 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, קובע כי בית משפט בישראל מוסמך לדון בירושתו של כל אדם שמקום מושבו ביום מותו היה בישראל או שהניח נכסים בישראל.

כאשר מקום מושבו האחרון של המוריש היה בישראל, או שהניח נכסים בישראל, בית המשפט בישראל קונה סמכות לדון בכלל נכסי המוריש ובכל מקום שהם נמצאים, אך המציאות המשפטית העלתה חוסר בהירות בשאלת סמכותו של בית המשפט בנוגע למיקום הנכסים של המוריש. מכל מקום, לבית המשפט מסור שיקול הדעת להחליט במקרים המתאימים האם ובאיזה היקף להפעיל את סמכותו, ואף בודק האם הינו ראוי לדון בירושה ביחס לנכסים הנמצאים מחוץ לישראל.

ישנם כללים ועקרונות בפסיקה הישראלית שהותוו על-מנת לשכלל את סמכותו של בית המשפט לדון בכלל ירושתו של המוריש – כולל לעניין נכסים הנמצאים מחוץ לישראל. בית המשפט רשאי אף שלא להפעיל את סמכותו לדון בענייני ירושה מסוימים אם לדעתו לא ראוי לדון בהם בישראל, ולפיכך יש לבחון כל מקרה לגופו עפ"י הקריטריונים שהותוו בפסיקה, כאמור.